יום ראשון, 20 בפברואר 2011

עליה ממרוקו

לפני שנים רבות,
אבי ומשפחתו וחבריו גרו במרוקו.לאחר חמש שנים רצו לעזוב
את הארץ שבה גרו מהסיבה שהם לא אהבו את מרוקו ורצו לעלות
לארץ ישראל.
כל זה לא התאפשר להם מכיוון שמלך מרוקו לא אפשר להם לצאת מהארץ,
ולעזוב אותו.לכן אבי,משפחתו וחבריו היהודים נאלצו לברוח בשעות הלילה.
וכך קרה  באותו הלילה:כל קהילות היהודים תכננו לברוח ממרוקו
וכדי שהמלך לא יתפוס אותם הם נאלצו לברוח בסירות קטנות.
אך הערבים למרבה צערם גילו אותם ותפסו אותם והתחילו לצעוק
קללות בערבית ,לזרוק אבנים וכו'.
אבי ואחיו היו קטנים ולכן גם לא הבינו מה מתרחש או מה הם עושים
שם.אחד מאחיו של אבי נולד חודשים ספורים לפני כן,ומכיוון שגם הוא לא הבין מה מתרחש הוא התחיל לבכות וליבב.
ולכן אחד מהאנשים שהיו על אותה סירה הציע לתת לאחיו של אבי יין כדי שלא יבכה ויירדם מיד (יין גורם לתרדמת).
בתחילה רצו גם לזרוק אותו (אחיו של אבי) לים כדי שלא יהיה רעש,
אך לבסוף ההצעה של אותו איש התקבלה ,הוא שתק ונרדם.
לפתע ראו ספינה גדולה באופק ושמה היה "אנטלנה".
הספינה התקרבה אל כל הסירות הקטנות שבהם היו אבי ומשפחות יהודיות.
אבי,והמשפחות היהודיות עלו על הספינה הגדולה ששמה היה "אנטלנה",
ומשם הפליגו ארצה.
לאחר מספר ימים הצליחו אבי,משפחתו והמשפחות היהודיות להגיע
לארץ הקודש (ישראל) ושם להקים בית ומשפחה בדרך מסודרת.

יום ראשון, 30 בינואר 2011

מגילת פורים

לפני שנים רבות בי"ג אדר 1913 הכל התחיל:
סבו של אבי (סבא רבא יחזקאל בשבילי) התחיל בהכנות לפורים שקרב ובא.
"רעשן?" שאל יחזקאל.
"יש" ענתה לו אשתו אדית.
"מסכות?"
"יש" ענתה לו שנית.
"והכי חשוב,מגילה יש?" הוסיף לשאול.
" אה...לא" השיבה בעצב.
"לא נורא! אם כך נתחיל לכתוב אחת!" אמר בחגיגיות, מנסה להסתיר את העצב שבפנים.
והם כתבו וישבו,וישבו וכתבו,וכתבו וישבו...כך עד אמצע ערב פורים.
"הא... עשינו את זה!"התנשף בהתרגשות יחזקאל.
"גמרנו לכתוב את המגילה!סוף סוף!"
"כן,כן, נורא מרגש" אמרה אדית.
"אבל קדימה לעבודה!היום בערב כבר פורים!"צחקה.
"בסדר! רק שניה! אני משקיע טיפה!"צעק יחזקאל.
"מה את חושבת? זה יהיה גם לדורות הבאים לכן צריך עוד טיפה השקעה כדי שירגישו בנוח." הסביר יחזקאל.
לאחר כמה שנים נפטר יחזקאל בצער רב. לכן, אדית העבירה את מגילת הפורים לסבי והוא לאבי.